אנטיגונה/ סופוקלס
המחזה אנטיגונה נכתב ע"י המחזאי היווני סופוקלס באמצע המאה החמישית לפני הספירה. סופוקלס היה מחזאי פורה אשר חיבר בימי חייו מחזות רבים (לפי אחת העדויות סופוקלס חיבר יותר מ 120 מחזות), אך מתוכם שרדו והגיעו לידינו 7 מחזות בלבד, אשר הידועים שבהם הם "אדיפוס המלך" ו"אנטיגונה". התרגום העברי שבו נשתמש בכיתה הוא של ט. כרמי (הוצאת דביר) אם כי מומלץ שתכירו גם תרגומים חדשים ומדוייקים יותר כמו של אהרון שבתאי (הוצאת שוקן). בסיכום זה השתמשתי בשני התרגומים הנ"ל לסירוגין. במהלך הקריאה יוצגו לכם שאלות הבוחנות את יכולת ההבנה והניתוח שלכם, ענו עליהן לפני שתמשיכו בקריאה.
***
המיתוס על אדיפוס המלך וגורלו הטראגי וכן קורותיהם של בניו ובנותיו היו ידועים כסיפורי עם ביוון הקלאסית. סופוקלס לא המציא את הסיפורים האלה אלא השתמש במיתוס שהיה ידוע ומקובל מאוד על מנת ליצור את המחזה שלו. הקהל שבא לראות את המחזה באותה התקופה הכיר מצוין את הדמויות והעלילה ולא היה זקוק להסבר מיוחד (או "אקספוזיציה") בתחילת המחזה אשר יסביר לו בדיוק מי הן הדמויות ומהו הרקע להתרחשות. כדאי לציין שסופוקלס לא היה המחזאי היחידי אשר עיבד את המיתוסים על אדיפוס ואנטיגונה למחזות והיו גם מחזאים יוונים נוספים אשר חיברו מחזות המבוססים על הסיפורים האלה.
המחזה אנטיגונה עוסק בהמשך קורותיה של משפחתו של אדיפוס והוא כאמור מתחיל מבלי להזכיר לצופה/קורא את הרקע לגבי אדיפוס וקורות חייו.
אדיפוס המלך – תזכורת קצרה:
אדיפוס היה בנם של לאיוס ויוקסטה אשר היו מלכי הפוליס (עיר- מדינה[1]) תבאי. כשאדיפוס נולד קיבלו הוריו נבואה מצמררת לפיה תינוק זה יום אחד יהרוג את אביו וישכב עם אמו! לאיוס ויוקסטה המבוהלים ציוו על אחד המשרתים לקחת את התינוק אל היער ולהרוג אותו שם. המשרת לקח את התינוק אבל לא היה מסוגל להרוג אותו ולכן נטש אותו ביער. איכר עני מוצא את אדיפוס ומציל אותו אך מכיוון שאין לו מספיק כסף לגדל את אדיפוס הוא מוסר אותו לאיכר אחר אשר מביא אותו לפוליס רחוקה בשם קורינתוס. למלך קורינתוס (ששמו היה פוליבוס) לא היו ילידם משלו והוא מגדל את אדיפוס כאילו היה בנו ואינו מספר לו לעולם על מוצאו האמיתי.
אדיפוס גדל אצל "הוריו" בקורינתוס (שכאמור לא גילו מעולם מי היו הוריו האמיתיים) והופך לגבר צעיר וחזק, אך גם יהיר וחם- מזג. כשאדיפוס שומע שמועה לפיה פוליבוס איננו אביו האמיתי הוא מתעמת איתו, אך פוליבוס מכחיש. אדיפוס הולך אל הנביא (בדרמה היוונית דמות זו נקראת "אורקל") ושואל אותו מי הם הוריו האמיתיים. הנביא מתעלם משאלתו של אדיפוס ועונה לו שיום אחד הוא ישכב עם אמו ולהרוג את אביו.אדיפוס מפרש את התשובה של האורקל כאישור לכך שמלך ומלכת קורינתוס הם הוריו האמיתיים ומחליט לברוח אל הפוליס הרחוקה תבאי. בדרכו אל תבאי מתעורר ויכוח בין אדיפוס לבין נוסעי עגלה אשר באה ממולו לגבי מי יפנה למי את הדרך ואדיפוס חם המזג חם המזג רוצח את כל יושבי העגלה (למעט שומר אחד שנמלט...). כמובן שאדיפוס אינו מודע לכך שאחד מנוסעי העגלה היה לאיוס מלך תבאי – אביו האמיתי – ושלמעשה הוא כבר הגשים את חציה הראשון של הנבואה.
אדיפוס מגע לתבאי ומוצא שיצור מיתולוגי בשם "ספינקס" מאיים על העיר. אדיפוס הוא היחידי שמצליח לפתור את חידת הספינקס (איזו חיה הולכת על 4 רגליים בבוקר, 2 רגליים בצהרים ו3 רגליים בערב? התשובה: בן- אדם) וכפרס זוכה להתחתן עם מלכת תבאי – יוקסטה (שהוא אינו יודע שהיא אמו האמיתית) ועי כך מגשים את הנבואה במלואה.
כעבור מספר שנים מתפרצת בעיר מגפה וזקני העם (=המקהלה) אומרים לאדיפוס ומדובר בעונש מהאלים על הרצח (הבלתי פתור...) של המלך לאיוס. אדיפוס מחליט לתפוס את הרוצח של לאיוס ומודיע שהעונש לרוצח יהיה גלות לכל החיים. הוא מחליט להיעזר בנביא עיוור בשם תרסיאס (אשר יופיע גם במחזה אנטיגונה) אך השיחה ביניהם הופכת לויכוח כשהנביא מסרב לעזור לאדיפוס לגלות את האמת. אדיפוס מתעצבן ומאשים את תרסיאס בכך שאין לו יכולת נבואית ושהוא מנסה להגן על עצמו ושהוא בעצם הרוצח האמיתי. בתגובה לכך חושף תרסיאס את האמת בפני אדיפוס ומודיע לו שהוא זה שרצח את לאיוס. אדיפוס מסרב להאמין אך בסוף המחזה מגיעי אליו שליח מקורינתוס שמודיע לו שפוליבוס (אביו המאמץ) נפטר ומגלה לו את האמת בדבר היותו מאומץ. כשהאמת נחשפת בפניהם, יוקסטה תולה את עצמה ומתה ואדיפוס עוקר את עיניו ומת לאחר מכן.
זוהי נקודת המוצא של המחזה אנטיגונה.
לאדיפוס ויוקסטה נולדו 4 ילדים: שני בנים (פולינקס ואתאוקלס) ושתי בנות (אנטיגונה ואיסמנה). לאחר מותו של אדיפוס הוחלט שהמלוכה תחולק בין שני הבנים אשר ישלטו לסירוגין אך האחים מסתכסכים ופולינקס מגורש מהעיר. הוא מחליט לכבוש בחזרה את השלטון בעזרת צבאה של הפוליס האויבת ארגוס. במהלך הקרב בין צבא ארגוס לצבא תבאי מצליח אתאוקלס להגן בהצלחה על שישה שערים (מתוך שבעה שערים אשר הקיפו את תבאי) אולם במהלך הקרב לידי השער השביעי והאחרון הורגים האחים פולינקס ואתאוקלס זה את זה וגופותיהם מוטלות בשדה. מכיון שלאתאוקלס או פולינקס אין בנים משלהם אין מי שירש את השלטון באופן טבעי והמלוכה עוברת לקראון, אחיה של יוקסטה.
המחזה אנטיגונה, כרובם של המחזות היווניים הקלאסים, בנוי מחמש תמונות ("תמונה" במובן הדומה ל"פרק" בסיפור ולא ל"סצנה", בתמונה אחת יכולות להיות מספר סצנות) אל הוא מכיל גם חלקים נוספים כגון הקדמה, סיום וכן שירים המופיעים בין תמונה לתמונה.
פרולוג
אל הבמה עולות אנטיגונה (שהפירוש של שמה ביוונית עתיקה הוא: "זו שנולדה להתנגד") ואחותה איסמנה. השיחה ביניהן מתנהלת ללא הקדמות מיותרות והן מייד נוגעות בבעיה המרכזית אשר תעמוד במרכז המחזה: העימות בין חוק האלים (אשר מצווה על קבורת המתים תוך נאמנות מוחלטת למשפחה) לבין חוק המלך (קראון אוסר לקבור את פולינקס אשר בגד בפוליס): אנטיגונה שואלת את איסמנה אם שמעה החוק החדש שחוקק המליץ קראון. איסמנה אומרת שכל מה שידוע לה הוא ששני אחיהם מתו ושתבאי ניצלה מהשמדה, אך לא מעבר לכך. אנטיגונה מספרת לה שלאתאוקלס נערכה קבורה מפוארת כראוי לגיבור שמת בקרב, אולם המלך קראון חוקק חוק לפיו אסור לאף אחד לספוד או לקבור את פולינקס ואת גופתו צריך להשאיר בשדה על מנת שתירקב בשמש ושתשמש מאכל לחיות טורפות, ומי שיפר את חוק המלך – מות יומת!
אנטיגומה מודיעה לאיסמנה שבכוונתה ללכת לקבור את פולינקס למרות האיסור ושואלת אותה אם תצטרף אליה. איסמנה המבוהלת מנסה להניא את אנטיגונה מכוונתה באמצעות מספר טיעונים מסוגים שונים:
א. התגובה המיידית של איסמנה לדבריה של אנטיגונה היא: "אנטיגונה, יצאת מדעתך!" (לפי תרגום שבתאי: "אל תשתגעי, הן קראון מתנגד!"), ז"א איסמנה רומזת לאנטיגונה שהיא ככל הנראה איבדה את שפיותה ואיננה מסוגלת לחשוב בצורה הגיונית אם היא מתכננת לקבור את פולינקס בניגוד לחוק המלך.
ב. "אבל הסכנה! נקמת ידו של קראון!" איסמנה מנסה להרתיע את אנטיגונה ע"י כך שהיא מזכירה לה את העונש (שהיא עצמה שמעה עליו לראשונה מפי אנטיגונה רק לפני רגעים ספורים) המצפה לפורע החוק, אך אנטיגונה מודיעה לה שאינה פוחדת מן התוצאות של מעשיה (ז"א מהמוות...)
ג. בשלב זה איסמנה משנה טקטיקה ובמקום להפחיד את אנטיגונה, היא מנסה לדבר על ליבה ומזכירה לה שכל בני משפחתם מתו ורק הן נותרו כנצר האחרון לבית אדיפוס, ולכן עליהן להישאר בחיים.
ד. "רק נשים אנחנו, לא לנו להילחם בגברים!" למרות שיוון היא מולדת הדמוקרטיה, צריך לזכור שבאותה התקופה רק גברים מן המעמד הגבוה היו בעלי כח פוליטי. עבדים ונשים היו חסרי כח הצבעה ולא היתה להם שום השפעה על קבלת ההחלטות בפוליס. איסמנה מזכירה לאנטיגונה את הנחיתות שלהן לעומת הגברים ומזהירה אותה שלא תנסה להתנגד לכח הגברי המאיים.
ה. לאחר שאנטיגונה מזכירה לה שאם תסרב לקבור את פולינקס הרי שתהיה זו הפרה של חוק האלים, אומרת איסמנה בעצב שהיא מודעת לקדושתו של חוק האלים, "אך אין בי די כח להתקומם על דין מלכות ועם" (לפי תרגום שבתאי: "אין לי די עצמה להתנגד לעיר"). ז"א איסמנה טוענת שלה כפרט אין את היכולת לעמוד מול עצמתו של הכלל (=הפוליס).
ו. "מה הטעם להתחיל בלא תוחלת?" (לפי שבתאי: "על פי הכלל אסור לפעול כשאי אפשר"), ז"א אין שום טעם (ואף אסור) לעשות מעשה אשר ידוע מראש שאין לו שום סיכויי הצלחה!
אנטיגונה שומעת את נימוקיה השונים של איסמנה אך כמובן שאינה משתכנעת. היא כועסת על איסמנה ומודיעה שמעתה והלאה לא תרצה עוד את עזרתה אפילו אם איסמנה תתחרט ותרצה לעזור לה! אנטיגונה מצטיירת כבר בפרולוג כמי שלמעשה ויתרה על החיים והיא רואה את עצמה כמי שלמעשה שייכת כבר לעולם המתים וכפופה רק לחוקיו (ולא לחוקי העולם הזה – חוקי המלך). איסמנה מפצירה בה שתשמור על מעשיה בסוד ושלא תיתפס, היא גם מבטיחה שהיא עצמה לא תספר על כוונותיה של אנטיגונה לאיש, אך אנטיגונה לועגת לה ואומרת שאם ברצונה להציל את עצמה, מוטב לה ש"תלשין" עליה מוקדם ככל האפשר, כי אם יגלו שהיא ידעה ולא סיפרה לאיש, יענישו גם אותה כשותפה לפשע.עקשנותה של אנטיגונה, היהירות שלה והרצון שלה להיתפס כמי שמפרה במודע את חוק המלך לטובת חוק האלים בולט מאוד כבר מהופעתה הראשונה בתחילת המחזה. האחיות נפרדות כאשר אנטיגונה הולכת לקבור את פולינקס ואיסמנה אומרת לה שמעשיה אמנם חסרי טעם אך הם אכן מעידים עליה שהיא נאמנה למשפחתה.
שיר הכניסה של המקהלה
גם חלק זה עדין לא נחשב כתחילתו "הרשמית" של המחזה (אשר תגיע בתמונה הראשונה שלאחר מכן). בשלב זה המקהלה תופסת את מקומה הקבוע על הבמה תוך כדי שהיא שרה שיר המתאר את ליל הקרבות שעבר על העיר תבאי. זהו שיר המכיל פרטי אקספוזיציה רבים המתאר כיצד ניצלה תבאי מן ההתקפה של הפוליס האוייבת ארגוס, אשר ניסתה להכניע את תבאי ע"י הטלת מצור על העיר והצבת לוחמים ליד כל אחד משבעת השערים אשר הקיפו את העיר. בסופו של דבר האלים עזרו לתבאי וכל שבעת המפקדים של צבא ארגוס נפלו בקרב (ופולינקס ביניהם) נפלו בקרב והעיר ניצלה!
מדוע לדעתך שילב סופוקלס את השיר הנ"ל לאחר הפרולוג? הרי מבחינת הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות ראוי היה לספר קודם על הקרב ורק לאחר מכן לעבור לשיחתן של אנטגונה ואיסמנה לגבי קבורתם של האחים שמתו בקרב...
הערה לגבי המקהלה: כיום אנו רגילים להשתמש בכינוי "דמות" כשאנו מתייחסים לאדם אחד בלבד במחזה (למשל דמותה של אנטיגונה או דמותו של המלט). בטרגדיות היווניות שימשה המקהלה שהיתה מורכבת מקבוצה של גברים (כל השחקנים בדרמה היוונית היו גברים, אשר שיחקו גם בתפקידי הנשים) כדמות המייצגת את זקני הפוליס.
למעשה, שימשה המקהלה בתפקיד כפול: מצד אחד שימשה המקהלה כאמור כדמות השייכת לעולם הבדיוני של המחזה; כזקני הפוליס משתתפת המקהלה בדיאלוגים עם הדמויות האחרות ואין להם ידע נרחב יותר מאשר לדמויות האחרות (למשל: כמתגלה שמישהו קבר את פולינקס, מציעה המקהלה שהיו אלה האלים שעשו זאת, וגם היא מופתעת לגלות בשלב מאוחר יותר שהפושעת היא אנטיגונה). אספקט של זה של דמות המקהלה (זה של זקני הפוליס) בא לידי ביטוי בעיקר בתוך התמונות של המחזה. יש לציין שבתוך התמונות משקפות תגובותיה של המקהלה גם את תגובותיו הרצויות של הקהל האידאלי הצופה המחזה (למשל, כשאנטיגונה מובלת כאסירה אל הבמה שואלת המקהלה "מה פשר הדבר, הן השבויה הזאת היא אנטיגונה, ולמה כך תובל?" וראו גם את תגובת המקהלה בכניסתו הראשונה של היימון – בנו של קראון – אל הבמה בתחילת התמונה השלישית).
מצד שני, בחלקים שבין התמונות (שירים) משמשת המקהלה בתפקיד נוסף, המציב אותה מחוץ לעולם הבדיוני של המחזה. בשירים בין תמונה לתמונה משמשת המקהלה, כפי שראינו כבר בשיר הכניסה שלה, כמספר כל יודע שתפקידו לעדכן את הצופים בפרטי רקע חשובים ,להסביר או לפרש לקהל את ההתרחשות. כידוע, מספר כל יודע איננו חלק מן העולם הבדיוני של היצירה והוא מסוגל לדעת הכל על כל הדמויות. בשירים שבין התמונות יוצאת המקהלה אל "מחוץ" לעלילה המתרחשת על הבמה ומדברת ישירות אל הקהל אודות נושאים כללים כגון, יכולותיו המופלאות של האדם, כוחו של הארוס (יצר המין) וכו'. כאמור, המקהלה לא עושה שימוש בידיעותיה הבלתי מוגבלות כשהיא נמצאת בתפקיד זקני העם בתוך התמונות השונות במחזה.
למעשה, שימשה המקהלה בתפקיד כפול: מצד אחד שימשה המקהלה כאמור כדמות השייכת לעולם הבדיוני של המחזה; כזקני הפוליס משתתפת המקהלה בדיאלוגים עם הדמויות האחרות ואין להם ידע נרחב יותר מאשר לדמויות האחרות (למשל: כמתגלה שמישהו קבר את פולינקס, מציעה המקהלה שהיו אלה האלים שעשו זאת, וגם היא מופתעת לגלות בשלב מאוחר יותר שהפושעת היא אנטיגונה). אספקט של זה של דמות המקהלה (זה של זקני הפוליס) בא לידי ביטוי בעיקר בתוך התמונות של המחזה. יש לציין שבתוך התמונות משקפות תגובותיה של המקהלה גם את תגובותיו הרצויות של הקהל האידאלי הצופה המחזה (למשל, כשאנטיגונה מובלת כאסירה אל הבמה שואלת המקהלה "מה פשר הדבר, הן השבויה הזאת היא אנטיגונה, ולמה כך תובל?" וראו גם את תגובת המקהלה בכניסתו הראשונה של היימון – בנו של קראון – אל הבמה בתחילת התמונה השלישית).
מצד שני, בחלקים שבין התמונות (שירים) משמשת המקהלה בתפקיד נוסף, המציב אותה מחוץ לעולם הבדיוני של המחזה. בשירים בין תמונה לתמונה משמשת המקהלה, כפי שראינו כבר בשיר הכניסה שלה, כמספר כל יודע שתפקידו לעדכן את הצופים בפרטי רקע חשובים ,להסביר או לפרש לקהל את ההתרחשות. כידוע, מספר כל יודע איננו חלק מן העולם הבדיוני של היצירה והוא מסוגל לדעת הכל על כל הדמויות. בשירים שבין התמונות יוצאת המקהלה אל "מחוץ" לעלילה המתרחשת על הבמה ומדברת ישירות אל הקהל אודות נושאים כללים כגון, יכולותיו המופלאות של האדם, כוחו של הארוס (יצר המין) וכו'. כאמור, המקהלה לא עושה שימוש בידיעותיה הבלתי מוגבלות כשהיא נמצאת בתפקיד זקני העם בתוך התמונות השונות במחזה.
תמונה ראשונה.
את התמונה הראשונה ניתן לחלק לשלושה חלקים: המונולוג ("הנאום") של קראון, השיחה שבין קראון למקהלה והשיחה של קראון עם השומר.
קרא את נאומו של קראון בתחילת התמונה הראשונה.
א. המונולוג של קראון: זוהי הופעתו הראשונה של המלך קראון על הבמה. הקהל, כמו גם כלל אזרחי תבאי (המיוצגים כאן ע"י "זקני הפוליס" – המקהלה) פוגשים בתחילת התמונה הראשונה את מי שרק לאחרונה – ובאופן בלתי צפוי – הפך למלך הפוליס וזוהי לו הופעתו הפומבית הראשונה כמנהיג. הנאום שקראון נושא הוא דוגמא מצויינת לנאום של פוליטיקאי מנוסה אשר משלב בדבריו הן אלמנטים מעודדים והן דברי איום מובלעים למי שרק יחשוב לפקפק בלגיטימיות של שלטונו כמלך.
קראון פותח את נאומו בבשורות טובות; טוב דימוי הפוליס לספינה הוא מבשר להם בשמחה כי הפוליס אשר כמעט וטבעה בסערה שעברה עליה (הכוונה היא כמובן למלחמה מול הפוליס ארגוס) ניצלה בחד האלים ושבה להפליג בבטחה על מי מנוחות.
קראון פותח את נאומו בבשורות טובות; טוב דימוי הפוליס לספינה הוא מבשר להם בשמחה כי הפוליס אשר כמעט וטבעה בסערה שעברה עליה (הכוונה היא כמובן למלחמה מול הפוליס ארגוס) ניצלה בחד האלים ושבה להפליג בבטחה על מי מנוחות.
מהו לדעתך האפקט הרטורי אשר נוצר אצל קהל השומעים כאשר נואם (ובמיוחד מנהיג פוליטי) פותח את נאומו בבשורות מעודדות?
כפי שנראה, דאגתו העיקרית של קראון לכל אורך המחזה היא מחוסר נאמנות, ממרד ומהדחתו מתפקיד המלך. מונולוג זה והמונולוגים שיגיעו בהמשך המחזה מכילים רמזים רבים לכך שחששותיו של קראון להצטייר כ"מנהיג חלש" מונעים לא רק ע"י גורמים חיצוניים (קראון טוען ללא הרף שישנן קבוצות מרדניות בפוליס אשר זוממות להדיח אותו) אלא בעיקר ע"י חוסר הביטחון והפקפוקים העצמיים שלו עצמו, שכן קראון – כפי שידוע לו ולפוליס כולה – מעולם לא היה אמור למלוך על תבאי; הוא איננו בן למשפחת המלוכה (הוא היה אחיה של יוקסטה) והשלטון ניתן לו רק מכיוון שלפולינקס ולאתאוקלס לא היו בנים אשר ירשו את מקומם.
זוהי בדיוק הסיבה שקראון מציב את עצמו באותה השורה עם מלכיה הקודמים של תבאי: הוא פונה אל הזקנים ומזכיר להם שהים היו נאמנים לחלוטין ללאיוס (אביו של אדיפוס), לאדיפוס עצמו ולבניו, וכעת לאחר שהבנים מתו השלטון עבר אליו והוא מצפה מהם לאותה הנאמנות והמסירות גם לשלטונו.
אולי כדי לרכך במעט את הרושם המאיים של דבריו הקודמים ("אני מצפה שתמשיכו להיות נאמנים לי או ש...") משנה קראון את הטון של דבריו וטוען שהוא יודע שמנהיג מרוויח את נאמנותו של העם ע"י כך שהוא מוכיח את עצמו כמנהיג ראוי והוא מציג בפני הזקנים את ה"אני מאמין" שלו כמלך: ראשית, אומר קראון "לבי רוחש רק בוז למנהיג מוג לב", אשר רואה סכנה קרבה המאיימת על הפוליס ולא יוצא בראש המחנה לקראתה. שנית – "ואשר לאיש המרומם את הידידות על פני טובת הכלל – נקלה (= שפל, בזוי) הוא בעיני". קראון מצהיר שטובת הכלל, קיומה של הפוליס כולה חשוב לו יותר מאשר הידידות האישית או קשרי משפחה. דבריו אלה משמשים כהסבר לחוק (אשר כבר מוכר לקורא מן הפרולוג) אשר קובע כי את אתאוקלס יש לקבור ברוב פאר כיאה לגיבור מלחמה שנפל בקרב למען הפוליס, ואילו את גופתו של פולינקס יש להשאיר חשופה לשמש הקופחת אשר תגרום לה להירקב במהירות ולבע"ח אשר יאכלו אותה, אסור לקבור אותו ואסור לספוד לו ומי שיפר את החוק – מות יומת.
ב. השיחה בין קראון למקהלה: כשקראון מסיים את נאומו מודיעים לו זקני העם שהם מקבלים את מרותו כמנהיג הפוליס ומייעצים לו להציב שומרים על גופתו של פולינקס. קראון מודיע להם שהוא כבר עשה זאת ומזקני העם הוא דורש שלא יסייעו למי שיש בכוונתו להפר את החוק. המקהלה אומרת לו שרק אדם מטורף יפר חוק ויסתכן בעונש מוות (טיעון שמזכיר את טיעוניה של איסמנה בפרולוג...) אך קראון טוען שלכל אדם יש מחיר ותמורת סכום כסף גדול כל אדם יתפתה להפר את החוק אפילו תוך סיכון חייו.
השיחה בין קראון לשומר: בשלב זה נכנס בריצה אל הבמה אחד מהשומרים אשר הוצבו לשמור על גופתו של פולינקס. הוא פונה למלך אך במקום לגשת מייד אל הענין שבגללו הגיע, הוא מתחיל לתאר עד כמה התלבט בדרכו אל הארמון ועד כמה הוא חושש שיענש על לא עוול בכפו. לבסוף הוא מצהיר: "אני לא עשיתי את זה. גם לא ראיתי מי עשה את זה". קראון, שעדין לא מבין על מה השומר מדבר, מתעצבן וצועק "הגד לי מה קרה והסתלק מכאן!" והשומר המבוהל מגמגם "האיש המת... פולינקס... שם בשדה... מישהו... עפר יבש על הגוויה הנמקה!"
קראון נדהם ושואל בטון מאיים (לפי תרגומו המדוייק יותר של שבתאי): "קברו אותו? ומי הגבר שהעז?" אך השומר מסביר ש"האיש פעל בלי להשאיר כל עקבות" ואין שום דרך לגלות את זהותו של העבריין. אולי כדי לצנן במעט את זעמו של קראון מוסיף השומר כי אין מדובר בקבר של ממש אלא בשכבה דקיקה של עפר, "מין תכריך- עפר, לכסות את חרפתו". הוא חוזר ומזכיר "אינני יודע מי עשה זאת, רק לא אני!" ומתאר כיצד השומרים האשימו איש את רעהו ובסופו של דבר הוא זה שהפסיד בהגרלה ועליו הוטל לבוא עם הבשורה המרה אל קראון.
הראשונה להגיב לדבריו של השומר היא דווקא המקהלה אומרת: "מלכי, לבי חרד מאד: אולי יד האלים היתה במעשה?"
קראון נדהם ושואל בטון מאיים (לפי תרגומו המדוייק יותר של שבתאי): "קברו אותו? ומי הגבר שהעז?" אך השומר מסביר ש"האיש פעל בלי להשאיר כל עקבות" ואין שום דרך לגלות את זהותו של העבריין. אולי כדי לצנן במעט את זעמו של קראון מוסיף השומר כי אין מדובר בקבר של ממש אלא בשכבה דקיקה של עפר, "מין תכריך- עפר, לכסות את חרפתו". הוא חוזר ומזכיר "אינני יודע מי עשה זאת, רק לא אני!" ומתאר כיצד השומרים האשימו איש את רעהו ובסופו של דבר הוא זה שהפסיד בהגרלה ועליו הוטל לבוא עם הבשורה המרה אל קראון.
הראשונה להגיב לדבריו של השומר היא דווקא המקהלה אומרת: "מלכי, לבי חרד מאד: אולי יד האלים היתה במעשה?"
האם את/ה מזהה את המסר הסמוי אשר עולה מדבריה של המקהלה?
גם קראון מבין את הרמז העבה החבוי "בין השורות" והוא מתפרץ על המקהלה בשפה בוטה ומטיח בהם "עדת שוטים זקנים – האם נטרפת דעתכם העלובה?" לדעתו אין לאלים שום סיבה להטריח את עצמם בכדי לקבור "בוגד", הרי מטרתו של פולינקס היתה להחריב את תבאי על מקדשי ופסלי האלים שנמצאים בה – האם יכול להיות – שואל קראון –שהאלים עצמם יבואו לעזרתו של בוגד זה ויכסו את גופתו בעפר? והוא גם משיב – לא! לא האלים עשו זאת אלא אחד מאותם האנשים המסתודדים ברחבי העיר כנגד שלטונו של קראון וזוממים בסתר כיצד להפיל אותו מכס המלכות! הם אלה שבוודאי שיחדו את השומרים בכסף לעשות את המעשה! קראון שוב חוזר על עמדתו לפיה הכסף הוא שורש כל רע ועלול לגרום לאנשים לעשות הכל ולבסוף הוא פונה אל השומר ומזהיר אותו שאם לא ימצא את האשם ויביא אותו לפניו הוא יהרוג אותו (לאחר שיענה אותו בעינויים קשים) כאילו הוא העבריין. קראון עוזב את הבמה והשומר שנשאר לבד על הבמה מתכנן כיצד יברח ויותר לעולם לא יחזור אל ארמונו של המלך.
נתח את דמותו של קראון לפי הופעתו בתמונה זו. האם קראון משדר בטחון עצמי או שמא הוא חש מאויים? הוכח עפ"י הטקסט!
מהם ההסברים השונים הניתנים בתמונה זו בנוגע לזהותו/ם של העבריין/ים אשר קבר/ו את פולינקס? מדוע קראון פוסל את הצעתה של המקהלה? מהם הנימוקים שהוא מביא והאם לדעתך יש לו את היכולת או את הסמכות לדבר כביכול בשמם של האלים?
אודה מס' 1 – האודה על האדם.
קרא את האודה הראשונה, הבן את תוכנה ונסה להבין מהו הקשר בינה לבין הנושאים העולים במחזה.
כמו בין הפרולוג לתמונה הראשונה, גם בין התמונה הראשונה לשניה (וכן הלאה לכל אורך המחזה) מבצעת המקהלה שיר (ביוונית: סטסימון), אלא שבניגוד לשיר הכניסה של המקהלה, שיר זה איננו בעל אופי עלילתי והוא אינו מכיל פרטי אקספוזיציה או מידע הקשור ישירות למחזה, כמו השיר הקודם.
זהו שיר הכתוב בז'אנר האודה, או שיר הלל. ז'אנר האודה התפתח מן השירה הלירית ושירים הכתובים בז'אנר זה אינם עלילתיים באופיים אלא מוקדשים לנושא מסויים, בוחנים אותו ומציגים את יתרונותיו.
האודה על האדם נחשבת ליצירת מופת בשירה היוונית הקלאסית, אך לעיתים קרובות היא מעוררת תמיהות בקרב חוקרים, במאים וקוראים, אשר מתקשים להבין מדוע שולבה אודה זו במחזה ומהו הקשר בין נושאה של אודה זו (שיר הלל לאדם) למחזה אנטיגונה, ובמיוחד שאלת מיקומה של האודה במחזה, בין התמונה הראשונה לשניה.
האודה פותחת בהצהרה כי "יש שפע דברים מדהימים, אך אין דבר- מה מדהים כמו האדם!" ובכן, מה כ"כ מיוחד באדם? האודה ממשיכה בסדרת דוגמאות לאופן בו יכולתו השכלית של האדם מפצה על כוחו הפיזי המוגבל: הוא מסוגל לרתום את הסופה לצרכיו ולגרום לה להעביר את אוניותיו על פני ימים סוערים; הוא שולט באדמה ומוציא ממנה גידולים; הסוסים והשוורים, הציפורים, חיות הבר ויצורי הים, כולם נתונים למרותו; קל לראות את מוטיב השלטון המשותף לכל הדוגמאות הללו: האדם, בכח שכלו, מסוגל לשלוט בכוחות חזקים ממנו. שכלו של האדם מקנה לו יכולת שלטון לא רק בטבע ובבע"ח, אלא גם במסגרות החברתיות והמדיניות שהוא יוצר. הכח היחידי שהאדם אינו מסוגל לשלוט בו הואהמוות: "רק מפלט מן המוות/ אין בכחו להמציא, אם כי גילה תרופה/ גם למחלות בלי תוחלת".
בחלקה האחרון של האודה מוצגת בינתו של האדם מפרספקטיבה חדשה; כעת מסתבר שהבינה האנושית היא חרב פיפיות אשר יכולה הן להועיל והן להזיק. כשהאדם משתמש בתבונתו לטובה – הוא והחברה שבה הוא חי מרוויחים מכך: "כשהוא מקיים את חוקי הארץ/ ואת שבועתו לצדק האלוהי –/ הוא מתעלה עם מדינתו", אך האדם, אשר בשל שחצנותומרגיש עצמו נעלה על פני בני האדם האחרים, אדם שכזה סופו ליפול ולהפיל עמו גם את המסגרת החברתית/ מדינית שבה הוא חי: "אך אין מדינה לאדם/ שמתוך שחצנות/ נוטה לבל כל ערך".
זוהי הפעם הראשונה במחזה בה מוזכר במפורש החטא הקלאסי המשותף לכל הגיבורים הטראגיים, הוא חטא ההיבריס (הגאווה המופרזת, השחצנות).
עפ"י היכרותך עם הדמויות עד כה, מי מהן לדעתך חוטא בחטא ההיבריס, מדוע?
קרא שוב את האודה על האדם, האם כעת את/ה רואה קשר בין אודה זו למחזה בכללותו? מדוע לדעתך שולבה אודה זו דווקא בין התמונה הראשונה לשניה? האם לדעתך רומזת האודה על האדם לדמות ספציפית במחזה (במיוחד בבית האחרון)?
תמונה שניה.
השומר, אשר נשבע שלא לשוב עוד לארמונו של קראון, עולה לבמה בתחילת התמונה השניה כשהוא מוביל את אנטיגונה באזיקים. המקהלה, אשר מייצגת כאמור גם את תגובותיו של הקהל, נדהמת למראה אנטיגונה המובלת כאסירה ושואלת "מה פשר הדבר? הן השבויה הזאת היא אנטיגונה. ולמה כך תובל?" והשומר עונה בשמחה כי היא האשמה בקבורתו של פולינקס, ולא זאת בלבד שגם נתפסה בשעת מעשה!
מהו הקושי בדבריו של השומר? כיצד ניתן להסביר זאת?
קראון נכנס אל הבמה והשומר ממהר לספר לו כי מצא את האשמה בקבורת פולינקס: "זאת האשה והיא האשמה". קראון המופתע מתקשה להאמין שמדובר באנטיגונה (שהיא כזכור קרובת משפחתו) אך השומר מתאר באריכות האופן שבו נתפסה אנטיגונה בשעת מעשה: לאחר שסילקו את שכבת העפר מעל גופתו של פולינקס (אשר החלה כבר להירקב ולהסריח...) חזרו השומרים לעמוד על המשמר כפי שנצטוו והפעם לא הסירו את עיניהם מן הגופה החשופה אפילו לרגע אחר. ואז, בצהרי היום, פרצה פתאום סופת אבק אשר החשיכה את האזור כולו. כשהסופה שככה והחול התפזר, אומר השומר, ראינו לנגד עינינו את אנטיגונה. בשלב זה הוא סוטה מן הענין ומספר סיפור נוגע ללב על ציפור שחזרה אל קינה וגילתה שגוזליה נטרפו, כך, הוא אומר, נשמעה גם אנטיגונה כשראתה את גופתו של פולינקס חשופה לשמש הקופחת, ואז לקחה עוד קומץ עפר ושוב כיסתה את הגופה ובעזרת כד יין ערכה טקס אשכבה למת.
השומרים מייד זינקו לעברה ואסרו אותה. אנטיגונה לא התנגדה למעצר ולא הכחישה את מעשיה. השומר מסיים את דבריו בהבעת צער על כך שהצלת חייו שלו עולה בחייה של אנטיגונה, אך חייו שלו חשובים לו יותר מכל.
קרא שוב את דבריו של השומר. אתר בהם רמזים ליחסו האמיתי לאנטיגונה ולמעשיה. מה ניתן ללמוד מדבריו על יחסם של בני הפוליס למעשיה של אנטיגונה?
מה דעתך על החלטה של אנטיגונה לקבור בשנית את פולינקס? מהן המשמעויות של מעשיה? מה אתה לומד מכך על אופיה של אנטיגונה?
הסצנה הבאה בתמונה זו היא השיחה הקשה המתנהלת בין קראון לאנטיגונה. קראון מנסה לגרום לאנטיגונה לפחד ממנו וע"י להוכיח לה (ולעצמו) את עוצמתו וסמכותו כשליט הפוליס, אך אנטיגונה מתגאה במעשיה ומסרבת לראות בהם כל פסול. העימות בין חוק המלך לחוק האלים מגיע בסצנה זו לשיאו, וכפי שנראה בה מתגלה גם ההיבריס המאפיין הן את אנטיגונה והן את קראון.
מהו היבריס? מי מבין הדמויות במחזה חוטא בחטא זה לפי מה שקראת עד לנקודה זו? מדוע?
קראון מתחיל לחקור את אנטיגונה ושואל אותה בקצרה אם היא מודה במיוחס לה ואנטיגונה מודה. קראון משחרר את השומר, פונה אל אנטיגונה בשנית ושואל אותה אם הגיעה לאזניה צו המלך אשר אסר על קבורתו של פולינקס. גם על כך משיבה אנטיגונה בחיוב וכשקראון שואל אותה כיצד העזה להפר את חוק המלך באופן בוטה כל כך עונה אנטיגונה תשובה ארוכה (ומבחינת קראון – חצופה מאוד!) ובה היא טוענת כי היא אינה כפופה לחוקים אשר חוקקו ע"י בני אדם אלא אך ורק ע"י האלים. בנוסף לזאת, אנטיגונה לא מראה כלל סימנים של פחד מהמוות המצפה לה, להפך, אנטיגונה מפגינה רגשות שנעים בין אדישות, קבלת הדין ואפילו שמחה לקראת המוות: "ידעתי כי נגזר עלי למות – בשר ודם אני –גם בלא גזרתך. [...] ולמה לא אשיש אלי מוות? לבי אינו חרד, אך לו נטשתי את אחי בלי מנחת קבורה, לא היתה נפשי יודעת מנוחה לעולמים, עכשיו לבי שקט". אנטיגונה מציינת במפורש מילוי חוק האלים, המחייב לקבור את המתים (ובמיוחד כשמדובר בבני משפחה) חשוב לה יותר מאשר קיום חוקי המלך.
המקהלה שומעת את דברי אנטיגונה ומעירה שירשה את עקשנותה מאביה (אדיפוס) אך קראון מצהיר שגם את הצוואר הגאה והזקוף ביותר ניתן לשבור בקלות... הוא מצהיא כי חטאה של אנטיגונה הוא חטא כפול: היא גם הפרה את חוק המלך וגם התגאתה בכך בפומבי. אנחנו זוכרים שקראון הוא מלך "טרי" אשר רק עלה לשלטון (למרות שבאופן טבעי לא היה אמור מעולם להגיע לכסא המלכות) וזהו החוק הראשון שחוקק. מבחינתו מעשיה של אנטיגונה מהווים עלבון פומבי, קראון חש שעליו להגיב בחומרה למעשיה של אנטיגונה או שסמכותו כמלך תאבד לו בעיני העם. "מי כאן האדון? אני או היא?" הוא צועק, איך אוכל לצפות מבני העם להיות נאמנים לי אם בקרב משפחתי קמים בוגדים? קראון חש שעליו להעניש את אנטיגונה גם למען "ירְאו וירָאו"... אם את בת משפחתי אני מעניש בעונש מוות, תארו לכם איך אעניש בוגדים שאינם מקרב בני משפחתי... תגובתה של אנטיגונה לנאום הזעם של קראון אינה מצויינת בטקסט ונראה שצעקותיו ואיומיו לא עשו עליה רושם גדול כ"כ. קראון רואה זאת וזעמו מתגבר והוא מצווה לאסור גם את איסמנה, שאותה הוא מכנה "בת בריתה לפשע" ומצהיר כי בכוונתו להרוג את שתי האחיות: "היא ואחותה עמה, שתיהן בנות מוות!"
הדמויות שעל הבמה אמנם לא מגיבות באופן מיידי להחלטתו של קראון להרוג גם את איסמנה אולם הצופה לא יכול להישאר אדיש להחלטה זו; האם היתה זו גחמה רגעית שנבעה מלהט כעסו של קראון או שמא איסמנה אכן ראויה לגזר דין מוות כאחותה בשל העובדה שידעה על כוונותיה של אנטיגונה? עלינו לזכור שקראון עצמו קבע עונש מוות רק למי שיקבור את פולינקס ולא למי שיהיה מודע על כוונותיו של אדם אחר להפר את החוק, ובידיו של קראון היו גם אפשרויות ענישה אחרות אשר היו מקובלות אז כמו למשל הגליה מן העיר לתקופה מסוימת או אפילו לצמיתות.
הסבר את עמדתו של קראון? האם אתה מסכים או מתנגד לה?
אנטיגונה שומעת את גזר הדין שנחת לפתע גם על ראשה של אחותה אך בדבריה היא חוזרת ומתייחסת אך ורק לנושא שהעסיק אותה מתחילת המחזה – מותה שלה (מה דעתך – האם אנטיגונה אדישה למות אחותה או שמא ע"י החזרת השיחה אל האשמה האמיתית – היא עצמה – היא מקווה לגרום לקראון "לשכוח" מאיסמנה ולרכז את כל כעסו רק בה?).היא פונה לקראון ושואלת אותו (בלעג) "מה עוד תרצה – מלבד מותי?" וכשהוא משיב "לא כלום. זה כל חפצי", היא מבקשת ממנו שיחדל מהדיבורים המיותרים ויהרוג אותה, ושברור לה שהוא לעולם לא יקבל או יבין את מעשיה, אבל אזרחי הפוליס – מתריסה אנטיגונה – תומכים בי ובמעשי ואף היו מביעים זאת בפומבי אלמלא פחדו מן העונש הצפוי למי שיתנגד בגלוי לחוק המלך.
תגובתו המיידית של קראון לדבריה של אנטיגונה היא הכחשה מוחלטת וחד משמעית: "לא תמצאי תומך אחד בקרב בני העיר", אולם הוא מיד מרכך את עמדתו לאחר שאנטיגונה חוזרת בשנית על דבריה: "אולי, אבל את אשמה, והם חפים מחטא!"[2].
זו אינה הפעם הראשונה במחזה בה שומע קראון ביקורת מובלעת כנגד החלטתו. מה משקפת תגובתו של קראון ביחס לביקורת שהוא שומע?
קראון מטיח באנטיגונה שהיא "אשמה", אולם אנטיגונה כפי שראינו אינה תופסת את מעשיה כהפרה של חוק לגיטימי, ומכאן שאין בה כל אשמה. "אין זה אשם לתת כבוד למת" היא אומרת מתוך תחושתה שקיום חוק האלים פותר אותה מקיום חוקיו של המלך. אנטיגונה, כזכור, רואה עצמה כמי שאינה כפופה לאותם החוקים המחייבים את שאר אזרחי הפוליס, ולכן, כשקראון טוען שקבורת פולינקס הבוגד מהווה פגיעה בזכרו של אתאוקלס הגיבור, היא שואלת "מי דין ומי דיין בארץ המתים?" ז"א, לאחר המוות כל המתים מכל המחנות וכל הצבאות מגיעים לאותו המקום וההבדלים ביניהם נמחקים, אנטיגונה כבר "משחקת לפי החוקים" של עולם המתים ולכן אין הבדל מבחינתה בין מעשיהם של פולינקס ואתאוקלס לפני שמתו, והיא מבחינתה עשתה את המוטל עליה על מנת לסייע לאחיה שלא נקבר לעבור גם הוא אל העולם הבא.
אם קבורתו הראשונה של פולינקס היתה טקס שתפקידו היה לסייע לפולינקס לעבור אל העולם הבא ואפילו כיסוי סמלי של הגופה הספיק לכך, מדוע חזרה אנטיגונה (באור יום) אל המקום על מנת לערוך טקס נוסף, הרי אחיה כבר עבר אל העולם הבא?
קראון, כמובן, אינו מסוגל לקבל את דעתה של אנטיגונה לגבי השוויון החל על שני האחים לאחר מותם, מבחינתו "גם במותו – אויב עודו אויב".
האם הצהרתו שק קראון תואמת את תפקידו ואת סמכותו, מדוע? אתר במחזה את המקומות בהם נרמז לקראון כי הוא חורג מסמכותו כמלך הפוליס.
יש לשים לב שכך שכשם שאנטיגונה חוטאת בכך שהיא מכילה את חוקי עולם המתים על העולם הזה (היא מתנהגת כמי שכבר נמצאת בעולם המתים ונראה שכל שאיפתה היא להגיע לשם בהקדם), כך גם קראון חוטא בכך שהוא מכיל את חוקיו שלו, הקובעים מיהו אויב ומיהו ידיד, על עולם המתים. לאיש מהם אין הסמכות לעשות וזהו חטא ההיבריס המשותף לשניהם, שכן שניהם רואים עצמם כנעלים על שאר בני האדם: קראון מתוקף תפקידו כשליט הפוליס ואנטיגונה כמי שאינה כפופה לאותם החוקי כשאר האנשים אלא לחוקי האלים ולחוקי "עולם המתים" בלבד.
בשלב זה מוכנסת איסמנה אל הבימה כשהיא מוקפת שומרים ועיניה דומעות. קראון מייד מתקיף אותה במילים קשות ודורש להודות במעורבותה בפשע. איסמנה, שכזכור לנו מהפרולוג התנגדה נחרצות לקבורתו של פולינקס ואף ניסתה להניא את אנטיגונה מן המעשה, מפתיעה את הקהל כשהיא מודיעה לקראון שהיא מוכנה להודות "בלב שלם, אם אחותי תרשה לי", אך אנטיגונה מייד מתערבת בשיחה ומודיעה שהיא אינה מתכוונת לחלוק באשמה עם אחותה, שכן איסמנה סירבה לעזור כשהיתה לה ההזדמנות לכך וכעת חברתה אינה נחוצה לה כשהיא הולכת למות. בין שתי האחיות מתנהל דיאלוג מוזר בו אחות אחת מבקשת למות ביחד עם אחותה ואילו האחות השניה מודיעה שאינה מוכנה "לחלוק" את מותה עם אף אחד. קראון המופתע מלגלג עליהן: "שתי הבנות טיפשות. אחת [איסמנה] מרגע זה, שניה היתה כזאת מרגע שנולדה" [תרגום שבתאי], שכן גם לו לא ברור מדוע איסמנה חפצה פתאום למות, אולם כשהיא אומרת לו "ואיך אוסיף לחיות בלי אחותי?" אנו (וקראון) מבינים שאיסמנה פשוט אינה רוצה להישאר לבד בעולם, לאחר שכל משפחתה מתה בנסיבות נוראיות כ"כ. כשהיא רואה שדעתו של קראון להרוג את אנטיגונה נחושה היא מנסה לשלוף את "הקלף האחרון" מהשרוול ע"י פניה אל הרגש המשפחתי של קראון והיא זועקת לעברו "היא כלת בנך!", עבור הצופה זהו מידע חדש לחלוטין אשר הופך את המתרחש על הבמה לסבוך עוד יותר מבחינה רגשית, אך קראון משיב בזלזול ואומר שבנו כבר "ימצא חלקה אחרת לחרוש בה". מעבר לטון המיני המעליב שבדבריו, ממחישה תגובתו גם את היחס המפלה אשר שרר באותו הזמן כנגד נשים, אשר נתפסו כחלק מחפציו או כרכושו של הבעל.
התמונה מסתיימת בקראון המצווה על השומרים להוביל את שתי האחיות הנידונות למוות אל הכלא. הוא מבקש מהם לשמור עליהן באופן קפדני כי "גם גיבורים העשויים בלי חת, ינוסו על נפשם בהתקרב המוות". אם קראון חושב שאנטיגונה עלולה לברוח על מנת להתחמק מעונש המוות, הוא ככל הנראה עדין לא הצליח לרדת לסוף דעתה ולהבין את המניעים האמיתיים שלה.
אודה מס' 2 - הקינה על בית לבדקוס.
לבָּדקוס (אביו של לאיוס וסבו של אדיפוס) היה מלך תבאי אולם לאחר שאנס נער צעיר הוטלה קללה עליו ועל משפחתו. זוהי הקללה אשר עומדת של הטרגדיות של אדיפוס ושל בניו ובנותיו.
המקהלה מציגה השקפת עולם דטרמיניסטית לפיה אין אפשרות לברוח מן הגורל והאדם אינו קובע את עתידו אלא הולך במסלול אשר יועד לו מראש מבלי שיוכל לסטות ממנו.
מהן לדעתך המשמעויות העולות משיר זה לגבי פעולותיה אל אנטיגונה או מעשיו של קראון?
תמונה מס' 3.
הימון, בנו של קראון אשר הוזכר בסיומה של התמונה הקודמת כארוסה של אנטיגונה, מופיע לראשונה על הבמה בפתיחת תמונה זו. המקהלה, כדרכה בתחילת כל תמונה, מקדמת את פניה של הדמות החדשה בתמיהה לגבי כוונותיה: "האם בא לבכות את כלתו, לזעוק על גזל כלולותיו?" תגובתו העצבנית של קראון "מיד לא נצטרך נביא, אלא נדע..." מעידה על תחושותיו הסמויות; חוסר הביטחון והפקפוק העצמי שלו והחשש התמידי המלווה אותו מפני איבוד הסמכות במשפחתו ובפוליס כולה. המתח האדיר בו מצוי קראון בולט עוד יותר על רקע תגובתו המשתפכת לדבריו של הימון, המצהיר בפתח דבריו על נאמנותו המוחלטת לאביו. קראון כה שמח על הצהרת הנאמנות של הימון שהוא פוצח בנאום ארוך מאוד ובו הוא שופך את כל אשר העיק על לבו, ובמיוחד בולטת בו חרדתו של קראון מפני איבוד השליטה בעיר ואיבוד הלגיטימיות והסמכות השלטונית שלו כמלך הפוליס. חשובה במיוחד לענין זה היא הצהרתו של קראון "אם אשא קושרי קשרים בקרב בני- ביתי, מדוע ישמע לי כל העם?", שכן נרמז בה שהצורך להעניש את אנטיגונה אינו נובע רק מהפרת החוק ותו לא, אלא מן הצורך לעשות ממנה דוגמה למען "יראו ויראו" ויתכן שבעמקי לבו קראון אינו רוצה להרוג את אנטיגונה אלא שהוא מרגיש שזוהי נקודת מבחן מבחינת יכולתו לשלוט (במשפחתו ובפוליס) ואם יסלח לבוגדים מקרב משפחתו – יאבד את הלגיטמיות בקרב שאר בני העיר.
הימון שומע את דבריו של אביו ומבין שאין טעם לפנות לרחמיו ולרגשותיו כאביו או כדודה של אנטיגונה. לפיכך, הוא ניגש אל מלאכת השכנוע מן הכיוון ההפוך: במקום לשכנע את קראון לחוס על אנטיגונה ע"י פניה אל הרגש והרחמים, הוא מנסה להוכיח לאביו בצורה הגיונית ולוגית כי דווקא להרוג את אנטיגונה יהיה צעד שגוי מבחינה טקטית בעל השפעה מזיקה על יציבות שלטונו. הוא פותח את נאומו בהתחנפות ארוכה לבינתו של אביו ובהתחייבות להשמע לנצח לחוקיו החכמים, כל זאת במטרה "להרגיע" את קראון, אשר כבר הכין עצמו לויכוח מחודש גם עם בנו. לאחר מכן מציג הימון בפני אביו את הבעיה הלוגית אשר מונעת ממנו להבין את המצב לאשורו להגיע להחלטה הנכונה ביותר מבחינתו (שהיא, כמובן, לחוס על חייה של אנטיגונה): קראון אמנם חכם מאוד אולם מכיון שהוא יושב בארמונו מנותק מן העם הפשוט, הוא אינו מסוגל לשמוע או להבין את הלך הרוח בקרב הרחוב.בניגוד אליך, אומר הימון לאביו, אני אכן נמצא בשטח עצמו ואני שומע את ההתלחשויות אשר עוברות מפה לאוזן בקרב אנשי הפוליס. העם, לטענת הימון, אינו מבין מדוע אנטיגונה מוגדרת כחוטאת, למעשה הם רואים בה גיבורה אשר עשתה חסד של אמת עם אחיה המת ולדעתם היא ראויה לכבוד ולתהילה ולא לעונש וביזוי. הימון רומז לאביו שאם ברצונו להתחבב על העם ולגרום להם לקבל אותו סופסוף כמנהיג הלגיטימי והבלתי מעורער של הפוליס, עליו לנהוג בחכמה, לחוס על חייה של אנטיגונה, ולא להרוג אותה בניגוש לדעת הרוב.
תגובתו של קראון לדברים היא שוב כעס מוגזם וחסר מעצורים, כצפוי מאדם חסר ביטחון החש שכל סימן של ויתור מצידו עלול להתפרש כחולשה. הוא מתקיף את בנו ומאשים אותו בתמיכה בפושעת, וכשהימון אומר לו שהעיר עצמה אינה רואה באנטיגונה פושעת מפרת חוק (ממש כשם שאנטיגונה אמרה לקראון שבני העיר תומכים בה בסתר!), קראון מבטל גם את דעתם של אנשי הפוליס ומצהיר "האם העיר תורה לי איך למשול? לא ישמע בעיר הזאת קול מצוה זולת קולי!" הצהרה זו חושפת שוב את ההיבריס של קראון; תפקידו של קראון כמלך הפוליס הוא לדאוג לעיר בצורה הטובה ביותר ולא לאגו האישי שלו. קראון (שוב!) מוכן לקבל את ההנחה שהחלטתו אינה מקובלת על בני העיר אולם הוא אינו מוכן לסגת ממנה בשום מחיר בשל גאוותו האישית (וכאמור חוסר הביטחון העצמי שלו). הימון מבין זאת ואומר לאביו "אין עיר קיימת כקנין של איש אחד" (תרגום שבתאי), ז"א עליך לשים את טובת הכלל לפני עצמך. זעמו של קראון הולך ומתגבר במהלך השיחה עם הימון עד שאינו מסוגל לשלוט עוד בעצמו ותגובותיו הופכות מוגזמות. ממש כשם שבתמונה הקודמת החליט בלהט הרגע להרוג גם את איסמנה כשניסה לשבור את רוחה של אנטיגונה, צועק קראון אל המשרתים שיביאו את אנטיגונה מייד אל הבמה כדי שהימון יוכל לראות איך הוא מחסל אותה כאן ועכשיו – לנגד עיניו!
הימון נס מן הבמה והמקהלה מזהיר את קראון שבנו הצעיר והכועס עלול להוות לו סכנה בהמשך דרכו, אולם קראון מבטל את דבריהם ומודיע שאיש לא יוכל עוד להציל את שתי האחיות ממוות. את שתי האחיות? האם בכ"ז החלטת להרוג גם את איסמנה? שואלת המקהלה המופתעת וקראון מיד חוזר בו ואומר שהצדק עמם ורק הפושעת תומת.
האם החלטתו של קראון שלא להרוג את איסמנה מפתיעה אותך? מדוע לדעתך שינה את דעתו בקלות רבה כ"כ (המקהלה בסה"כ הביעה תמיהה ולא התווכחה איתו)?
את אנטיגונה קראון מתכנן להרוג בדרך אכזרית ביותר של קבורה בחיים. היא תיכלא במערה עם מעט מים ולחם ושם תמות. קראון מלגלגל על אנטיגונה ואומר שתתפלל אל אל- המוות שבו היא כ"כ מאמינה ואולי הוא יציל את חייה...
אודה מס' 3 – האודה על האֵרוֹס.
את האל היווני הקדום ארוס, אתם מכירים כנראה בשמו הלטיני המאוחר יותר – קופידון. אולם בניגוד לדימוי התמים והילדותי אשר דבק בקופידון, ארוס היא אל בעל משמעויות עמוקות ואפלות הרבה יותר, והאהבה שהוא ייצג לא היתה האהבה האפלטונית ה"טהורה" אלא את התשוקה המינית, האהבה היצרית והפיזית. הסטסימון (שיר) השלישי של המקהלה מוקדש כולו לארוס ככוח המושל בחיי האדם. נקודות המגע של השיר לעלילת המחזה עצמו אינן בולטות מאוד, אם כי יתכן דמותו של הימון היא הדמות המובלעת אליה מתכוונים הדברים. ראוי לציין גם את הניגוד שבין האודה הראשונה (האודה על האדם) לאודה זו מבחינת דמות האדם העולה מן השירים: בראשונה האדם הוא יצור תבוני המסוגל לשלוט בעצמו בכל שכלו, ואילו כעת האדם מוצג כמובל ע"י היצר ללא יכולת התנגדות.
תמונה מס' 4.
בפתיחת התמונה מולכת אנטיגונה ע"י שומריה אל הבמה והמקהלה, אשר שמרה עד כה על מראית פנים של אובייקטיביות, אינה מסוגלת לשלוט עוד בצערה ובוכה למראה אנטיגונה המובלת אל מותה.
רובה של התמונה מורכבת מקינתה של אנטיגונה על עצמה, הנקטעת מדי פעם ע"י הערות מנחמות של המקהלה או עוקצניות מצד קראון.
עד לנקודה זו, נראתה לנו אנטיגונה כמי שהולכת לקראת מותה בשמחה וכמי שמצפה לעבור אל ארץ המתים מהר ככל האפשר. אך בקראנו את דברי הקינה שלה אנו חשים בצד הגאווה וחוסר החרטה על המעשה – אנטיגונה לא מתחרטת לרגע על שקברה את פולינקס – גם רגשות אחרים כגון עלבון ואולי גם פחד מן המוות המתקרב. עם זאת, ההיבריס של אנטיגונה, אשר גורם לה לראות עצמה כנעלה על שאר האנשים, מופיע גם בדברי הפרידה שלה מן החיים כאשר היא משווה את עצמה לדמות נשית מיתולגית בשם ניובה אשר הפכה לאבן לאחר שילדיה נרצחו. כזכור, גם קברה של אנטיגונה יהיה מערת אבן אשר תכלא אותה לנצח, אולם ההשוואה העצמית אל המיתולוגיה עלולה להישמע צורמת גם על סף המוות.
קראון מתפרץ לדבריה בלעג ומציין כי "נידון למוות לא יחדל לשיר וליבב כל עוד שזה כדאי לו" (תרגום שבתאי כאן ובהמשך) והוא מאיץ בשומרים להוביל אותה אל מערת הקבר שלה ולסגור אותה שם, אם כי שוב ניתן למצוא הדים של פקפוק עצמי בנכונות החלטתו כשהוא מצהיר "עזבוה לבדה [בתוך המערה], ואם תרצה תמות לה, או שתחיה קבורה בתוך אותו משכן, ידינו נקיות מדם הנערה". הרי ברור לכל שאנטיגונה אינה יכולה לשרוד לאורך זמן במערה האטומה ושהצהרתו של קראון נובעת בעיקר מן הקושי שלו להתמודד עם רגשי האשמה והחרטה שהוא חש בעמקי נפשו על מותה של אנטיגונה.
לפני שהיא מובלת אל מחוץ לבמה מסבירה אנטיגונה בפעם האחרונה מדוע הפרה את צו המלך ולא היתה יכולה להניח לאחיה להירקב בשדה מבלי לערוך לו טקס קבורה כלשהו, זהו חלק חשוב במחזה אשר אינו נכלל בתרגומו של כרמי (המהדורה האנגלית שממנה תרגם ראתה בקטע זה תוספת מאוחרת) והריהו בתרגומו של אהרון שבתאי:
"אך למעשה יש מניע הגיוני:
לו מדובר היה בבן הרוג או בעל,
הייתי מניחה לגוף להרקב
ולא הייתי מתגרה במדינה.
והנימוק לכך הוא כלל כדלקמן:
לבעל מת ניתן למצוא תחליף,
אפשר מאיש אחר ללדת בן חדש,
אבל שעה שעם ואב צפונים בשאול
בטל סיכוי שיולד לנו עוד אח".
אודה מס' 4.
השיר הרביעי של המקהלה אינו עוסק בנושא אחד מוגדר (כמו הבינה, הגאווה או הארוס) אלא מביא שורה של דוגמאות מן המיתולוגיה היוונית ובהן דמויות קדומות עמדו במצבים הדומים לאלה של המחזה אנטיגונה: לאביה של הנסיכה דנאה נמסר כי נכדו (בנה של דנאה, אשר עדין לא נולד!) עתיד להרוג אותו והוא מחליט לכלוא את בתו בחדר עשוי נחושת, אשר ימנע מכל מאהב להגיע אליה, אך האל זאוס הופך עצמו לגשם וכך חודר אל החדר ומעבר את דנאה. הדמיון לסיפורו של אדיפוס בולט מאוד, אך גם קראון סוגר את אנטיגונה במערה סגורה ובכל מונע ממנה להתחתן עם בנו, אשר מצליח בכ"ז, כפי שנראה מיד, לחדור אל המערה ולמות לצד אהובתו.
האלוזיה השניה מתייחסת לסיפורו של המלך ליקורגוס, אשר התנגד לפולחן האל דיוניסוס ולכן נענש והופך למטורף (הוא רוצח את אשתו ובנו בהתקף טירוף) ולעיוור. הרמיזה היא כמובן לקראון אשר התנגדותו לחוק האלים "מעוורת" אותו ושאחראי במעשיו גם למותו של בנו שלו.
האלוזיה האחרונה היא לסיפורה של קליאופטרה, אשר כמו אנטיגונה היתה בתו של מלך ונבגדה ע"י בני משפחתה (קלאופטרה ע"י בעלה ואנטיגונה ע"י דודה).
תמונה מס' 5.
בפתיחת התמונה עולה לבמה לראשונה במחזה הנביא העיוור תרסיאס, אשר דמותו מוכרת לנו גם מאדיפוס המלך ומטרגדיות רבות נוספות.
תרסיאס וקראון מחליפים ביניהם מתוך נימוס ברכות (אשר מורגשת בהן נימה סמויה של מתח וחשדנות הדדית) אך מיד לאחר מכן מטיח תרסיאס בפני קראון אזהרה: "אתה ניצב שוב על עברי פי- פחת" ומודיע לו שהאלים מסרבים לקבל קורבנות אשר מוקרבים עבורם על מזבחות העיר תבאי, וזאת משום, כפי שהוא מתאר בשפה ציורית, שבע"ח אשר ניזונו מבשרו של פולינקס מטמאים כעת את המזבחות שבעיר (הטקסט לא מבהיר באופן חד משמעי אם בע"ח הנ"ל מטמאים את המזבחות מכיוון שהם עצמם מועלים על המוקד ובשרם "נגוע" בבשרו של פולינקס, או שמא הם מטמאים אותם ע"י כך שהם מטילים עליהם את הפרשותיהם...). האלים, אם כן, כועסים על האופן בו נהגו בגופתו של פולינקס והם יביאו חורבן על העיר בשל כך, אלא אם קראון יכפר על חטאו, יתחרט על שהפר את חוק האלים ויחזור בו מעונש המוות שהטיל על אנטיגונה.
כבר בתמונות הקודמות ראינו רמזים שונים לכך שקראון מתלבט לגבי החלטתו שלו והוא אחוז לבטים והיסוסים לגבי מידת העונש שאנטיגונה צריכה לקבל. האם לדעתך הוא ינצל את ההזדמנות וישתמש בדבריו של הנביא כתירוץ "מן השמים" לבטל את רוע הגזירה ולחוס על אנטיגונה כפי שיעץ לו, למשל, בנו הימון?
כצפוי, תגובתו של קראון לדבריו של תרסיאס אינה שונה מתגובותיו בתמונות הקודמות למקהלה, לאנטיגונה ולהימון. חוסר הביטחון של קראון אינו מאפשר לו לשמוע את דבריו של תרסיאס מבלי לראות בהם איום על יציבות שלטונו ונסיון לערער את הלגיטמיות שלו כשליט. וכך, למרות שבתוכי נפשו יתכן והוא היה רוצה לחוס על אנטיגונה, הוא אינו מסוגל לוותר על מסכת "השליט החזק" משום שהוא מפחד שכל ויתור מצידו יתפרש בעיני העם (ובעיני הסובבים אותו) כסימן של חולשה, כאות לכך שהוא אינו מסוגל להנהיג את הפוליס. הוא "נזכר" פתאום בעמדה שהביע בתמונה הראשונה ומאשים את תרסיאס בכך שהוא מקבל שוחד כספי תמורת נבואות החורבן שלו ושמטרתו היא להחליש את קראון בעיני העם.
דבריו של קראון מעוררים את זעמו של תרסיאס והוא מזהיר את קראון כי אם ימשיך לדבר הוא יקלל אותו בקללה נוראה, אך קראון ממשיך ללעוג לו ולהתגרות בו.
קללתו של תרסיאס היא אחד המונולוגים המצמררים ביותר במחזה כולו. לא רק הקהל עוצר את נשימתו כשהוא שומע אותה, כפי שנראה, גם הדמויות שעל הבמה משתתקות ונאלמות כשהוא מסיים את דבריו:
"שמעני קראון,
קח בלבבך ובאזניך שמע:
בא העת, קרוב היום
בו תשלם בן תחת בן,
מת תחת מת.
כי שנים חטאיך:
אותה קברת בחייה,
ומאורה חנקת בחרפת עפר;
ואת המת מנעת מקבורה,
מחסד- אפר וברכת אלי- דומה.
על אלה יזעמו רוחות שאול,
ונקמתם כחץ שנון אליך!
[...]
הנה העת, הנה קרוב היום
בו ירעדו קירות ביתך
מקול מקוננים;
שמך יהיה לדראון,
למשטמה בכל ערי הארץ [...]"
קראון, אשר צעק וצחק לעברו של הנביא רק לפני רגעים ספורים, אינו מגיב. המקהלה היא הראשונה לפתוח את פיה אולם אין בפיה דברי נחמה אלא דברי אזהרה לקראון, שכן היא מודיעה לו שתרסיאס מעולם לא נשא נבואה שלא התגשמה וגם נבואתו זו עלולה להתגשם במהרה.
תגובותיו של קראון חושפות כעת את בהלתו ואת חרטתו אשר יוצרת סופסוף לאור, אולם הוא אינו יודע מה לעשות ואיך לפעול על מנת לבטל את הנבואה המאיימת. בפעם הראשונה במחזה הוא מתייעץ עם המקהלה ומקבל את עצתם (גם אם הוא טוען שהדבר קשה לו, ונראה שזו הדרך שבה הוא מעוניין להציג את הדברים על מנת שלא יראה כפחדן...) –לרוץ אל המערה בה כלואה אנטיגונה ולשחררה, וכן לקבור את פולינקס קבורה כדת וכדין.
התמונה מסתיימת כשקראון יוצא מן הבמה בראש משרתיו בדרכו לשחרר את אנטיגונה מהמערה בה היא כלואה. רק בסיום התמונה ובדבריו האחרונים על הבמה במחזה זה הוא "מרשה" לעצמו להודות כי שגה כשהפר את חוק האלים, וכי הוא פוחד מן התוצאות של מעשיו:
"לבי מלא מורא –
חק- האלים נורא מאוד,
ואנו עבדיו עד אחרון- יומנו".
דמותו של קראון היא אחת הדמויות המורכבות והמרתקות ביותר במחזה זה, הסבר את המורכבות של דמותו זו ונסה לעמוד על המניעים הנפשיים- פסיכולוגיים של קראון לאורך המחזה.
האם לדעתך קראון הוא דמות טראגית, מדוע?
אודה מס' 5 – האודה לדיוניסוס.
השיר ששרה המקהלה בסוף התמונה החמישית הוא אחד הרגעים המפתיעים במחזה, משום שמדובר בשיר שמח וחגיגי במיוחד. זהו המנון תהילה לאל היין דיוניסוס (ידוע גם כאל בכחוס) ובו הם מבקשים ממנו להושיע את העיר. הטון האופטימי שלו עומד בניגוד גמור הן לתמונה שזה עתה נסתיימה והן לסיומו הטראגי של המחזה – אשר יחשף מייד באפילוג, ויש המסבירים זאת בחוסר מודעות מצידה של המקהלה לאסון ההולך ומתקרב ובנסיון מצידם לעודד את בני העיר (וכן את הקהל) בעזרת האפשרות של הגאולה האלוהית.
אפילוג.
סיומו הטראגי של המחזה נחשף לעיני הקהל במלוא עוצמתו באפילוג שבסיום המחזה. נקודת המוצא של המחזה היתה כזכור מותם של שני האחים (בפרולוג) ואילו סיומו עולה מנין המתים ומכפיל את עצמו.
כמו בתחילת כל תמונה, גם בתחילת האפילוג נכנסת אל הבמה דמות חדשה ובלתי מוכרת, הפעם זהו שליח אשר בא לבשר לזקני העם על אשר קרה בשטח שמחוץ לארמון.
השליח פותח את דבריו בהצהרה על חוסר הקביעות שבחיי האדם, שלעיתים הגורל מעלה אותו למעלה אל פסגת האושר וההצלחה, אך במפתיע הוא יכול גם להשליך אותו אל תהומות היאוש והכישלון; כך קרה גם לקראון, אשר היה עד לפני זמן קצר מלך מצליח וגיבור אשר הציל את העיר מידי אויביה, ואילו הוא כעת הוא צל- אדם שפוף ומדוכא, משום שהוא אשם במותם של החפים מפשע.
המקהלה שומעת את דבריו של השליח ומאיצה בו לחשוף את זהותם של המתים והוא מודיע להם שהימון התאבד, אלא שאז מופיעה במפתיע על הבמה דמות בלתי מוכרת לצופה עד כה, זוהי אורידיקה, אשתו של קראון ואמו של הימון. היא פונה בקצרה אל הדמויות שעל הבמה ומספרת להם שהגיעו אליה שמועות נוראיות על אסון אשר פקד את משפחתן והיא מבקשת מן השליח שיספר לה במפורט את כל אשר קרה.
השליח מציית לפקודתה ומתאר באריכות את כל ההתרחשויות אשר אירעו "מאחורי הקלעים": בדרכם אל המערה בה כלואה אנטיגונה, עצרו קראון ומלוויו ליד גופתו המרותשת והרקובה של פולינקס וערכו לה טקס הלוויה מכובד כדת וכדין, אולם מיד לאחר מכן הגיע לאזניהם קול צעקה עזה אשר קראון זיהה אותה מיד כקולו של בנו הימון. הוא ציווה על משרתיו שיפנו את האבנים מפתח המערה ולעיניהם נגלה מחזה נורא: אנטיגונה תלתה עצמה בעזרת ההינומה שלה ומתה, והימון לצידה מחבק את גופתה ובוכה. קראון המבוהל, אשר פחד כי בנו פגע גם בעצמו קרא להימון שיצא מן המערה אולם הימון ירק בפניו של אביו, שלף את חרבו והתקיף אותו במטרה להרוג אותו, קראון התחמק מן המכה והימון האומלל דקר את עצמו בחרבו ובנשימותיו האחרונות חיבק את אנטיגונה ומת.
אורידיקה שומעת את תיאורו של השליח ועוזבת מיד את הבמה מבלי לומר דבר. המקהלה והשליח מודאגים מתגובתה השקטה והעצורה והשליח הולך בעקבותיה אל הארמון על מנת לבדוק לשלומה.
בשלב זה נכנס קראון אל הבמה כשהוא נושא בידיו את גופת בנו (סצנה זו מזכירה מאוד את סצנת הסיום של המלך ליר של שייקספיר, כדאי שתכירו גם את המחזה המופלא הזה). כעת קראון הוא אדם שבור ומיואש והמקהלה אינה מנסה לנחם אותו אלא חוזרת ומטיחה בפניו, לעיתים באכזריות, את אחריותו למצב הנורא אשר נחת עליו ועל משפחתו. בניגוד לקראון היהיר שפגשנו לאורך המחזה, קראון של האפילוג מודע לתוצאותיו ההרסניות של ההיבריס: "הוי תעתועי, שגיאותי, עקשנותי הקטלנית! ראו, הרגתי את בני! הוי החלטות ארורות! בני, עלומיך מתו! נפחת נשמתך, הסתלקת, ורק בגלל סכלותי!". תגובתה של המקהלה קצרה וקרירה: "גילית את הצדק מאוחר מדי".
כעת שוב נכנס השליח אל הבמה. הוא רואה את קראון נושא בזרועותיו את גופתו של הימון המת ומודיע לו שבנוסף לאסון הכבד שהוא נושא כעת בזרועותיו, ישנו אסון נוסף המחכה לו בתוך הארמון. קראון אינו מבין את רמיזתו של השליח אשר מסביר לו בשפה פשוטה ועניינית כי גם אשתו, אורידיקה, דקרה עצמה למוות ובשעת מותה קיללה את קראון על האסון אשר הביא על משפחתם.
בשורות אלו מערערות את קראון לחלוטין והוא מבקש שמישהו יואיל לדקור אותו בגבו ולהרוג אותו מייד אולם הזקנים טוענים כי "את העתיד יש להשאיר לממונים עליו", ז"א בידי האלים בלבד.
בסיום המחזה קראון השבור נלקח ע"י עוזריו אל תוך הארמון והמקהלה מסכמת את המחזה מבחינה עלילתית ורעיונית: אם באודה על האדם הוצגה הבינה האנושית כמפתח להתקדמות האנושית, הרי שכעת מסתבר שישנם כוחות חשובים נוספים אשר יש לשים אליהן לב:
"התבונה היא התנאי לכל ברכה.
גם יש להזהר בכבוד האלים.
עקב מילים גדולות
באות על היהירים מכות גדולות.
וכך עם תם הנעורים
קונה האדם תבונה". [תרגום שבתאי]
קרדיט לעומר נאור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה